פעמים רבות חברות ביטוח דוחות את תביעתו של המבוטח או של צד ג' בשל טענתם למרמה מצד המבוטח.

 

על פי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, חברת הביטוח פטורה מחובתה לשלם תגמולי ביטוח כאשר התברר כי המבוטח מסר פרטים כוזבים ועשה כן בכוונת מרמה.

​

הפסיקה דנה רבות בשאלה מהי כוונת מרמה והאם הנטל להוכיח כוונת מרמה מוטל על חברת הביטוח או שמא משעלתה טענה למרמה מצד חברת הביטוח, על המבוטח להוכיח כי במעשיו לא היתה כוונת מרמה.

 

בפס"ד רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה, נקבעה ההלכה לפיה כאשר חברת הביטוח רוצה להסיר את הכיסוי הביטוחי בשל טענת מרמה ולהמנע מתשלום תגמולי ביטוח למבוטחה עליה להוכיח שלושה יסודות:

​

1. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות.

2. מודעותו של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו.

3. כוונת המבוטח להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.

 

בפס"ד רע"א 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, קבע בית המשפט העליון כי על חברת הביטוח להוכיח כי העובדות שמסר המבוטח הן כוזבות וכי הוא עשה זאת ביודעין, ובמקרה בו חברת הביטוח הצליחה להוכיח זאת, הרי שאז יעבור הנטל אל המבוטח להוכיח כי הוא לא מסר את המידע הכוזב מתוך מטרה להוציא כספים שלא כדין מחברת הביטוח.

 

ביהמ"ש העליון בפרשת פלדמן מנתח את סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח ואת הרציונל העומד בבסיסו של הסעיף. ביהמ"ש העליון מציין כי המבוטח מחזיק את כל המידע בנוגע למקרה הביטוח שאירע למבוטח, ועל כן מטרתו של הסעיף היא ליצור הרתעה למבוטחים שבכוונתם למסור מידע כוזב בנוגע לאירוע הביטוחי או להעלים עובדות בנוגע לאירוע.

 

בפרשת פלדמן הוכיחה חברת הביטוח כי שני היסודות הראשונים התקיימו, קרי, העובדות שמסר פלדמן היו כוזבות והוא ידע שהן כוזבות. לכן, המחלוקת שנסבה בין הצדדים היתה לגבי התקיימותו של היסוד השלישי, האם התכוון פלדמן להוציא כספים שלא כדין מחברת הביטוח.

 

בנוגע ליסוד השלישי הבוחן את המניע לכך שהמבוטח מסר מידע כוזב ביודעו שהמידע הוא כוזב התפתחו שתי גישות בפסיקה, האחת טוענת כי די בהוכחת שתי היסודות הראשונים ואין צורך בהוכחת היסוד השלישי, והשנייה טוענת כי יש להוכיח את היסוד השלישי ולהוכיח את המניע של המבוטח במוסרו מידע כוזב.

 

כמובן ששתי הגישות המנוגדות יוצרות קשיים, הגישה הראשונה מבטלת את חובת הוכחת היסוד השלישי לחלוטין, ואילו הגישה השנייה מערימה קשיים שכמעט ואינן ניתנים להוכחה על חברת הביטוח ובכך נותנת יד למבוטחים המרמים את חברת הביטוח.

 

בשל העובדה שקיימים מקרים בהם המבוטח מוסר לחברת הביטוח מידע כוזב ביודעו כי המידע הוא כוזב, אך הוא עושה זאת לא במטרה להוציא כספים שלא כדין מחברת הביטוח אלא ממניעים אחרים, כגון, מבוטח שמוסר מידע כוזב בנוגע למיקום התאונה כדי שלא ידעו היכן הוא היה ולא כדי לקבל כיסוי ביטוחי ופיצוי מחברת הביטוח או מבוטח שמוסר מידע כוזב בנוגע לנסיבות התאונה כדי להימנע מדוח משטרתי, לכן, קבע בית המשפט העליון כי בהכרעה בין שתי הגישות, הוא מעדיף את הגישה השניה על פני הגישה הראשונה על אף הקשיים העומדים בבסיסה.

 

על מנת לאזן בין הצדדים, קבע בית המשפט העליון כי לאחר שהמבטחת הוכיחה את שני היסודות הראשונים, יעבור נטל ההוכחה להוכיח כי היסוד השלישי אינו מתקיים אל כתפי המבוטח אשר יהיה עליו להוכיח כי עשה זאת שלא במטרה להוציא כספים מחברת הביטוח שלא כדין.

הרציונל בהעברת נטל ההוכחה אל עבר המבוטח הוא כי המבוטח יודע מהו המניע לכך שמסר מידע כוזב לחברת הביטוח ביודעו שהוא מידע כוזב, ועל כן עליו יהא הנטל להוכיח כי לא עשה זאת לשם הוצאת כספים שלא כדין מחברת הביטוח אלא ממניעים אחרים.